טוב, אז עכשיו מגיע הקטע הקשה שבו אני אשכרה צריך לכתוב לעניין. איכשהו לא חשבתי או תכננתי את זה יותר מידי. אבל מחשבות ותכנונים בצד, במקרה הזה אני פשוט יודע, אינסטינקטיבית, שאת הפוסטים הראשונים שלי אני חייב להקדיש לשלושה אמנים/להקות שונים שמהווים את גרעין הגנום המוזיקלי שלי, אם להגדיר את זה ככה. יכול להיות שזה יהיה קצת נדוש ולא לגמרי מעניין עבור חלקכם, אבל אין מה לעשות, זה המקום היחיד להתחיל בו.
אני והאינטרנט לא תמיד הולכים טוב ביחד… זו הסיבה לכך שהפוסט הבא עלינו לטובה - מתישהו בעתיד הקרוב, בעזרת השם ישתבח שמו - מתעכב קצת. אז בינתיים אני מצרף לינק למגזין (קובץ PDF) שמופיעים בו, בין היתר, כמה מהגיגיו של עבדכם הנאמן.
מבטיח לחזור בקרוב!
אז כמו שכתבתי באחת התגובות לפוסט הראשון, לוקח לי המון זמן לכתוב. המון.
למען האמת, לא לקחתי בחשבון כמה זמן תאלצו לחכות בין פוסט לפוסט. אם אני צריך לבחור בין פרסום פוסטים מחופפים בתדירות גבוהה, לבין פרסום פוסטים מושקעים בתדירות נמוכה, אז הבחירה שלי די ברורה.
אז בינתיים אני זורק עצם.
ממליץ בחום לכולכם להכנס למייספייס של Sansanna - יש שם קטע חדש (ישן-חדש?) ויפהפה. משיחה קצרה לא מזמן עם צפריר, האיש שאחראי למוזיקה הנפלאה הזו, התברר שהוא שוקל לנטוש את הכיוון הזה. כמובן שרצונו של האיש כבודו, אבל בכל זאת, תפרגנו לו ותזרקו מילה טובה ואולי כולנו נרוויח.
מה לעזאזל אני עושה פה ולמה זה טוב? שאלות טובות שעברו בראשי, כמה וכמה פעמים מאז שהחלטתי לפתוח את הבלוג הזה. יש הרבה תשובות, מן הסתם, אבל התשובה הטובה ביותר שיש לי כרגע, היא שאני מנסה (באופן נואש משהו, אני מודה) להשיב את התשוקה שלי למוזיקה; תשוקה שאני נורא מתגעגע אליה ושאבדה לי מתישהו בדרך, ככל הנראה בשלב שבו עסקי המוזיקה הפכו לעבודה היומיומית והשוחקת שלי. תשובה טובה אחרת, היא שאני פשוט מתגעגע לכתוב על מוזיקה.
ונפתח בהצהרת כוונות (שעוד נראה אם אעמוד בה): הפוסט הזה הוא ככל הנראה הדבר הכי קרוב לפוסט בלוג ממוצע שתראו ממני - אני לא מתכוון לעסוק במסגרת הבלוג הזה בעצמי, בנבכי נפשי המיוסרת, האקסית ששברה לי את הלב, או הגננת שהעמידה אותי בפינה כל היום (כוס אימך, אני עדיין זוכר לך את זה!) וכו’ וכו’ - הבלוג הזה יעסוק במוזיקה ובמוזיקה בלבד. מי שירצה מוזמן לקרוא בין השורות ולדלות משם כמה פיסות מידע על מי אני ומה אני, אך רצוי לקחת את הכל בערבון מוגבל ביותר. אפשרות טובה בהרבה, עבור מי שירצה להכיר אותי, היא ליצור עימי קשר דרך כתובת האימייל המצורפת, שעם קצת מזל, תופיע איפשהו בצד שמאל. אני אשמח להכיר אתכם ואתכן ולשמוע מכם, גם מחוץ לתחומי האינטרנט. וכמובן, כל פידבק, חיובי או שלילי, יתקבל בברכה.
עכשיו, אחרי שהבהרנו שמדובר בבלוג מוזיקה, אני רוצה להוסיף ולציין שהורדות אלבומים כמעט ולא יהיו פה (אני שוקל לחרוג מהכלל הזה, אם וכאשר אכתוב על אלבומים אאוט אוף פרינט/נדירים/קשים להשגה). מעבר לעובדה שבלוגים מהזן הזה יש באלפים ומעבר לכך שאני סומך על האינטליגנציה שלכם, שתדעו איך להוריד אלבום במידה וממש תרצו לעשות זאת, מדובר גם בעניין נורא מהותי עבורי. לא, אני לא מתכוון לפן הלא מוסרי, כביכול, של הורדת מוזיקה מן האינטרנט - את הקטע הזה נשאיר ללארס אולריך. אני מדבר על משהו הרבה יותר חשוב: לדעתי, יש משהו נורא הרסני בנגישות למוזיקה שהאינטרנט מספק לנו ובדרך בה הוא מרדד את חוויית ההאזנה לה. מוזיקה אינה מדע אובייקטיבי, אך לפעמים נדמה שהאינטרנט שואף להפוך אותה לכזו, ע”י כך שהוא מנטרל פרמטרים סובייקטיביים רבים שעושים את חוויית המוזיקה לחוייה המרתקת (מותר לי להוסיף מיסטית, בלי לגרום לכם לברוח?) שהיא באמת. רגע לפני שאתם שולחים אותי לגיליוטינה בעוון גילויי הריאקציונריות האינטרנטית הללו, אני חייב לנסות ולהסביר את עצמי.
אני עדיין זוכר איך כתבה מתלהמת ומטופשת בידיעות אחרונות שלחה אותי, כולה בן 11, בריצה אל חנות המוזיקה המקומית, שם חיפשתי את הקסטה (כן, אני זקן) עם העטיפה הכי שטניסטית ומרושעת שיכולתי למצוא. מצאתי איזה אלבום שעל החזית שלו התנוסס בחור במצב ריקבון מתקדם וגרזן נוטף דם בידו, וטסתי ישר הביתה, רק כדי לבלות שעה שלמה מול הטייפ, שרוי בעיצומה של דילמה קשה - האם באמת כדאי לי לסכן את נפשי הרכה וללחוץ פליי. זה היה Killers של Iron Maiden וזה היה האלבום הראשון שאי פעם קניתי; וגם היום, קרוב לעשרים שנה אחרי, אני מוכן להשבע על הקבר של אמא שלי, שתזכה לחיים ארוכים, שזה האלבום הכי טוב שלהם, ברוס דיקינסון או לא ברוס דיקינסון. תקשיבו טוב, חברים: אלו לא רק גחמות של מבוגר שמתרפק על הילדות האבודה שלו (למרות שכן, אני כזה) - רק לפני כמה ימים, התגלגל לידי אלבום מדהים ויפהפה שמילא אותי בהתלהבות שכבר הרבה זמן לא חשתי כמותה (לכן אם מישהו מחפש אשמים לפרץ הגרפומניה הזה, אני מגלגל את מלוא האשמה עליו). יש לו עטיפה קסומה שאחראי לה אחד אריק רופר (שאחראי ללא מעט פייבוריטים אחרים שלי) וחוברת עם דפים מבריקים כאלה, מהסוג שבא לך להסניף עד קץ הימים. מדובר באלבום בשם The Bees Made Honey In The Lion’s Skull וללהקה שהביאה אותו לעולם קוראים Earth. את ארת’ גיליתי לפני כמה וכמה שנים טובות, ולחלוטין במקרה, אך ורק בזכות העטיפה של אלבומם הרביעי שתפסה את עיני ולא הרפתה עד ששלפתי את הדיסק מהמדף עליו ישב.
מה אני מנסה להגיד דרך המניפסט הדון קישוטי, המבולבל והדי מיגע הזה? שמוזיקה טובה היא דבר שראוי להתאמץ עבורו, להסתכן עבורו ואפילו להתאכזב עבורו. וכמו כל דבר טוב אחר בחיים, הדרך אל המוזיקה הטובה הזו חשובה לא פחות מהיעד עצמו. אני מקווה שהבלוג הזה יצליח לפתוח בפניכם דרכים חדשות שלא הכרתם לפני כן. מקווה שתצטרפו אלי במסע הזה - אחרי הכל, גם דון קישוט היה זקוק לאיזה סנצ’ו פנסה שילווה אותו…
נ.ב. Born Too Late הוא לא רק שם של שיר גדול, מתוך אלבום גדול של להקה גדולה בשם Saint Vitus, אלא גם סוג של מוטו לא רע לריאקציונריות המוזיקלית חסרת התקנה שלי. לגבי הכותרת שמתנוססת לה בגאון למעלה, בואו נאמר רק שאני אנסה ללכת על הקו הדק הזה כמה שרק אפשר ולשמור על האיזון שבין תחכום לטמטום, מבלי לסטות יותר מידי לצד זה או אחר. אם מישהו מכם יודע מאיפה השורה הזו לקוחה, אני אזמין אותו לבירה עלי. אם מישהי מכן יודעת מאיפה השורה הזו לקוחה, אני מציעה לה נישואין כאן ועכשיו. עשינו עסק?